שורש שירותי בריאות(רשת ארצית-1984)בע"מ נ' אוסדון

החלטה

בפני בקשתו של המבקש-הנתבע, מר שרון אוסדון, כי אורה למשיבה-התובעת, להפקיד ערובה להוצאותיו בהליך זה, וזאת בשל העובדה כי המשיבה היא חברה חדלת פירעון הנמצאת בפירוק, וחובותיה נאמדים בעשרות מליוני שקלים לנושים שונים.

אם תידחה התביעה, טען המבקש, לא יוכל להיפרע מאת המשיבה. לטענתו, הוא ואשתו ניזוקו קשה מן ההתקשרות עם המשיבה, שכן עד היום אין בפיה של אשתו את מערכת השיניים שהובטחה לה, על ידי המשיבה.

ב"כ המשיבה טען, לעומתו, כי המבקש לא התייחס בבקשתו לסיכויי התביעה וכי המשיבה נהנית מחזקת התמורה, שכן המדובר בתביעה שטרית.

עוד טען ב"כ המשיבה, כי בית המשפט המחוזי, בית המשפט של הפירוק, לא קבע תנאים או סייגים כלשהם, ולמעשה אישר את הגשת התביעות כנגד לקוחותיה של המשיבה.

ב"כ המבקש השיב לתגובת ב"כ המשיבה וטען, כי למבקש ולאשתו נגרמו נזקים ולא ייתכן כי רק צד אחד יורשה לתבוע, שכן בתביעת המבקש אין כל טעם לאור מצב קופת הפירוק. עוד טען ב"כ המבקש, כי נודע לו מן המפרק כי אין כספים מהם יוכלו המבקש ואשתו להיפרע.

ביום 21/11/2010 התקיים בפני דיון בבקשה והצדדים סיכמו טענותיהם.

ב"כ המבקש טען, כי סיכויי הגנת המבקש טובים שכן בפיו טענת קיזוז וכן טענת כשלון תמורה.

ב"כ המשיבה טען כי לא התקבל תצהיר מאת המבקש, וכי בית המשפט המחוזי לא קבע סייגים כלשהם להגשת התביעות. ב"כ המשיבה הוסיף כי אם תוטל ערובה תיחסם דרכה של המשיבה להגיש תביעות כנגד לקוחותיה, שהם רבים.

יפים לענייננו הדברים הבאים מתוך החלטתו של כב' הש' אבי זמיר בבש"א (מחוזי ת"א) 10568/08 ברן תעשיות (1991) בע"מ נ' שניידר פרוייקטים (א.י.ש) בע"מ, מיום 26/10/2009 – אשר פורסמה בפדאו"ר:

"כידוע, על פי סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), קיים לבית המשפט שיקול דעת נרחב לחייב חברה-תובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, אלא אם כן החברה-התובעת הוכיחה שביכולתה הכלכלית לשאת את הוצאות הנתבע, או שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיובה בערובה (ונטל השכנוע מוטל על החברה-התובעת להראות שמתקיימות נסיבות מעין אלה). ככל שהחברה-התובעת תחוייב בערובה, יש לקבוע את סכום הערובה תוך שמירה על עיקרון המידתיות ואיזון ראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (11/2/09); רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (13/7/08); בש"א (מחוזי באר-שבע) 6391/08, ת"א 5338/08 הידקו תעשיות בע"מ נ' Concordanto Preventivo (16/3/09)).

עמדת הנתבעת בדבר הצורך בחיוב התובעת בערובה מתבססת על שלושה טעמים עיקריים-

(א) טענה בדבר היות התובעת חברה חדלת פירעון- הנתבעת מפנה לסעיף 83 לכתב התביעה, שם טענה התובעת כי הבנק שמימן את פעילותה חדל להעמיד לה אשראי, והיא נאלצה לצמצם באופן כמעט מוחלט את פעילותה. לטענת הנתבעת, חוות הדעת שצורפה לכתב התביעה אינה משקפת את מצבה האמיתי של התובעת, אלא מצבה האמיתי (הפסקת הפעילות וחדלות פירעון) נלמד מנתוני הדוחות הכספיים של התובעת, המעודכנים ליום 31/12/07, שצורפו

לחוות הדעת, וכן ממכתב רואה החשבון שצורף להם (נספח 2 לבקשה). הנתבעת מפנה גם למכתב מיום 17/12/07, שנשלח על ידי עורך דין מטעם התובעת לצד ג', בעניין פרוייקט אחר בו פעלה התובעת כצד ג', ובו נאמר כי בעקבות קשיים כלכליים, נאלצה התובעת להפסיק את ביצוע העבודות בפרוייקט (נספח 3). הנתבעת מפנה לכך שבמסגרת ביאור 10 לדוחות הכספיים, הודתה התובעת כי בנק הפועלים הגיש כנגד התובעת וכנגד בעלי מניותיה תביעה בסכום העולה על 1,500,000 ₪ וכנגד התובעת הוגשו תביעות על ידי ספקים בסך 1,150,000 ₪ . בנוסף, התקבלו בידי הנתבעת מספר רב של פניות מגורמים שונים, ובכללן צו עיקול על נכסי התובעת, המעידים על כך שהתובעת אינה פורעת את חובותיה, לרבות לא את חובותיה לרשויות המס (נספחים 5-8).

בתגובתה, טוענת התובעת, כי התנהלותה של הנתבעת, המתוארת בכתב התביעה, היא הגורם הישיר להיות התובעת חדלת פירעון וכניסתה להליכי פירוק, ובנסיבות אלה, אין הצדקה לחיובה בהפקדת ערובה. התובעת טוענת, כי היותה חברה בפירוק הוא בגדר שיקול מרכזי המעיד על כך שאין הצדקה לחייבה בהפקדת ערובה, שכן חיובה בערובה עלול להוביל למצב של העדפת נושים.

ניתן להיווכח, כי התובעת אינה מתכחשת להיותה נתונה במצב כלכלי בלתי יציב, אלא שלשיטתה, הדבר נגרם בעקבות אופן התנהלות הנתבעת, וכפי שטוענת התובעת, מדובר בטיעון שעשוי, באופן עקרוני, להצדיק חיוב בערובה (ראו רע"א 7073/97 טלארט בע"מ נ' דיזנגוף סנטר בע"מ (25/1/98); בש"א (מחוזי חיפה) 16813/06, ת"א 930/03 קדמני נ' קדמני (6/5/07), שצורפו כאסמכתאות לתגובת התובעת). באשר לחיוב תובעת-חברה בפירוק, נאמר בע"א (י-ם) 4207/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ארט בי, חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) (25/6/98)-

"אכן, הפסיקה מאבחנת בין אדם פרטי לבין חברה, וכלפי חברה קיימת נטייה חזקה יותר לבקש פסיקת ערובה להוצאות. עם זאת, דווקא כשמדובר בחברה בפירוק יש לשקול דרישת ערובה להוצאות בזהירות רבה, שכן בדרך כלל אין חברה נכנסת לפירוק אלא אם כן היא חבה כספים לנושים שונים, ודווקא מטעם זה ראוי שתתבע כספים מכל החייבים לה, על מנת לשלם חובותיה לנושיה. חסימת דרכה של חברה בפירוק מהגשת תביעות כנגד החייבים לה- בגלל חיובה להמציא ערובה להוצאות, עלולה להזיק לא רק לחברה עצמה שבפירוק, אלא גם, ואולי בעיקר- לנושיה, ועל כן ראוי שלא לחסום דרכה להגשת תביעות שאינן נראות בלתי סבירות על פניהן" (פסק הדין צורף כנספח 7 לתגובת התובעת).

בענייננו, אני סבור כי לא קיימת אינדיקציה חד משמעית לכך שכניסתה של התובעת להליכי פירוק נגרמה בעקבות אופן התנהלותה של הנתבעת, ולטעמי, הליך הפירוק, בפני עצמו, אינו בגדר נתון המצדיק הימנעות מחיוב התובעת בהפקדת ערובה.

מאחר שהתובעת לא נשאה בנטל השכנוע המוטל עליה להראות כי מצבה הכלכלי יציב באופן המייתר את הצורך בחיובה בערובה, הרי שהנחתי היא, שהתובעת נתונה במצב כלכלי המצדיק את חיובה בערובה.

(ב) הנתבעת טוענת, כי התביעה נסבה על מספר התקשרויות חוזיות ומבחינה עובדתית, היא רחבת היקף, וכרוכה בניהול התדיינות ממושכת שעשויה להוביל להוצאת הוצאות ניכרות, שהנתבעת עלולה להתקשות בגבייתן. בתגובתה, טוענת התובעת, כי מדובר בטענה מוגזמת, אך "לפנים משורת הדין" (כהגדרתה), מביע מפרק התובעת הסכמה לכך שבכפוף לאישור הכונס הרשמי ובית משפט של פירוק, יוקצה מקופת הפירוק סכום של עד 30,000 ₪ כערובה להבטחת הוצאות הנתבעת בהליך. אני שותף להשערת הנתבעת לפיה ההליך הנוכחי עשוי להיות רחב בהיקפו, בייחוד לאור רכיבי התביעה השונים וטיבם. בהתאם לכך, מן הראוי לחייב את התובעת להפקיד ערובה בסכום מסויים, אשר ישקף איזון ראוי בין אינטרס הנתבעת שלא להידרש להשקעת משאבים ניכרים במסגרת ההליך, לבין זכות הגישה לערכאות של התובעת, כחברה בפירוק. בהקשר זה, לטעמי, לא ניתן להסתפק בחיוב התובעת בהקצאת סכום מסויים מקופת הפירוק, אלא קיים צורך ענייני בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות.